הקדמה – למה קראתי לספר “מתכונים לנשמה”?
אני מסתכל מסביב, בודק שאין אנשים שמכירים אותי, שאין מישהו שעוקב אחרי התנועות המוזרות שלי… ואז אני פותח את הספר, ברעד, כמו שפותחים ספר תורה, בקצות הציפורניים הופך דף ועוד דף, מקרב את הספר לאף…
לספר חדש יש ריח של חדש, כמו ריח של מכונית חדשה. אני אוהב ריח של ספרים חדשים. אבל הפעם רציתי להריח את הניחוח של העוגות המושחתות שהוצגו בספר המתכונים שעיינתי בו.
כל זה קרה לי בחנות ספרים ידועה. הספר שהיה בידי היה ספר עם מתכוני עוגות מקמח לבן. עוגות עם סוכר וקרמים. מהדברים שלעולם לא יהיו בבית שלי.
העוגות האלה לא יגיעו לשולחן שלי, כי אני, רז רז, סוכרתי סוג 2 וכל ביס של פחמימות ריקות, מעיף לי את הסוכר למעלה. ביומיום אני מורה בתיכון, שמח בחלקי. בערבים אני מורה למיינדפולנס יפני. ככה אני מספק את הנפש הרעבה שלי ללמד ולהעצים בני נוער ומבוגרים. בקריירה שלי אני מצליח לא רע. כי הנפש שלי מסופקת.
אבל בהתמודדות שלי מול הסוכרת, לא תמיד הצלחתי. כששאלתי את עצמי, מה לא בסדר, מה אני עושה לא טוב? לא היו לי תשובות. הפחתתי פחמימות, אכלתי מה שנכון לי, התעמלתי באופן קבוע ואף עשיתי המון פעילויות של רגיעה. עבדתי לפי כל המתכונים שצריך.
בשלב מסוים, כשלא מצאתי מאפים מתאימים, התחלתי ליצור בעצמי מתכונים דלי פחמימות, שגם אלפי חברים שלי עוקבים אחריהם ומאמצים אותם בכל יום. ובכל זאת, מה היה לא בסדר, אם עשיתי הכל כל כך בסדר? התשובה הגיעה אליי בלי הכנה מוקדמת. באותם צהריים שהסתובבתי בחנות הספרים והסתכלתי לצדדים שלא יראו אותי מריח ספר מתכונים – הבנתי.
הבנתי שמי שמריח הוא לא אני הרעב לעוגות, אלא זאת הנשמה שלי שהייתה צמאה. הנשמה שלי הריחה את העוגות המצוירות שבתוך הספר, אבל היא לא הייתה מסופקת. נו באמת, עוגות מצוירות אפשר לאכול?
ואז הבנתי. הראש הסוכרתי שלי היה רעב. לא הבטן. הראש הסוכרתי שלי היה צמא למתוק. למרות שיש לי בלי סוף מתכוני עוגות מדהימות. ויש לי עשרות מתכוני עוגיות מקמח שקדים. ולמרות שיש לי מתכונים מצוינים של לחמים דלי פחמימות, דבר אחד אין לי.
אין לי מתכונים לנשמה. הנשמה שלי לא מסתפקת בעוגות מצוירות. ואז עלה לי הרעיון שאני יכול לתת לה מתכונים: מתכונים שיפתחו אותה למחשבות ולדרכים חדשות. אני יכול לתת לנשמה מתכונים שיגרמו לה להיות מסופקת כי היא תצא מהמערה ותראה איזה חיים יפים יש בחוץ.
ככל ששיחקתי עם הרעיון של “מתכונים לנשמה”, ככה התרחקתי ממתכונים של עוגות ועוגיות. כולנו וגם אני מכורים לתוכניות ריאליטי בהן מתקיימות תחרויות. אבל כשהתבוננתי לעומק מה מושך אותי בתוכניות האלה, הבנתי שזה לא המתחרים וגם לא המאכלים המדהימים שהם יוצרים. מה שמושך אותי בתוכניות האלה הם השופטים. שפים. כשאני שומע את אסף גרניט, אני שומע שהוא מנסה בדרכו להעביר למתמודדים פיסת חיים בתקווה שהם יבינו שהאוכל הקדמוני איננו אוכל לקיבה, אלא זה אוכל לנפש הרעבה.
וככה יום אחר יום, במשך חודשים, כתבתי שורה ועוד שורה, עד שהצטברו לי מספיק מתכונים לנשמה. לפעמים נתתי לחבריי לקרוא בהם, וראיתי שזה גרם להם להזיל דמעה או לצחוק בצחוק גדול, ולי זה גרם לשמחה.
משפט אחד בתוך מתכוני הנשמה שלי הצליח לגרום לשינוי גדול אצל אדם אחד. בדיוק כמו משפט אחד שאני אומר בשיעור ותלמיד י”ב הולך איתו כל החיים, ואני אפילו לא מודע שנתתי לנשמה שלו מתכון לדרך. הספר הזה הוא מורה. מורה דרך. מהניסיון האישי שלי עם סוכרת, אבל גם מניסיון החיים שלי, יצרתי כמה עשרות מתכונים לנשמה.
מורה הזן היפני דוגן אמר ש”גם עוגות מצוירות הן אמיתיות”. אני חושב שאני מבין כעת את המשפט החזק הזה. כי עוגיות מצוירות הן מילים, מתכונים לנשמה, שמראות לאן ללכת, לאן לא להיכנס, מתי לצחוק, מתי לבכות.
הספר הזה “מתכונים לנשמה” הוא עוגה מצוירת שמראה לנו הסוכרתיים שיש תקווה. לא משנה אם אנחנו מתחילים או ותיקים, יש תקווה. מתכונים לנשמה, הם עוגות מצוירות שאפיתי לכבודנו הסוכרתיים, כדי שגם הנשמה שלנו תקבל את מבוקשה.
לא משנה באיזו שיטה אנו מתמודדים עם סוכרת. לא משנה איך נרצה להוריד ולאזן את הסוכר. אבל כל מה שנעשה בלי לתת לנשמה הרעבה את העוגות המצוירות שהיא כל כך זקוקה להן, יהיה לנו קשה להתקדם.
אני תקווה שתעכלו את המתכונים האלה, כי עבורי הם לא פחות חשובים ממתכונים דלי פחמימות שיצרתי. אם בכל זאת תרצו לראות גם מהמתכונים האמיתיים לגוף, תמצאו אותם בספרים אחרים שלי.
וכן בחשבון האינסטגרם שלי
ובמגזין קריספי
בדף הפייסבוק
